פדיון חופשה - החוק והפסיקה

פדיון חופשה מהו, ומי זכאי לו?

פדיון ימי חופשה הנו זכות חקוקה של העובד בעת סיום יחסי עבודה- בין אם פוטר או התפטר.

סעיף 13 לחוק חופשה שנתית קובע כי בעת סיום יחסי העבודה, זכאי עובד לקבל תשלום עבור ימי החופשה שנצברו לזכותו וטרם התיישנו או נוצלו על ידו בפועל. גובה התשלום- כגובה התשלום בגין יום עבודה. 

מתי ימי חופשה מתיישנים, כך שלא מתאפשר ניצול או פדיון שלהם?

לפי סעיף 7 לחוק, צבירת ימי חופשה מתאפשרת על פני שלוש שנים: חופשה שלא נוצלה בשנה בה נצברה, תוכל להיות מנוצלת בשנתיים שלאחריה. אולם לא ניתן לצבור את מלוא ימי החופשה: סעיף 7 מוסיף וקובע כי בכל שנת עבודה חייב עובד לנצל לפחות 7 ימי חופשה. החריג הוא עובד בשנה הראשונה לעבודתו, אשר רשאי להעביר לשנה הקלנדרית הבאה את מלוא יתרת ימי החופשה שלו, באישור המעסיק. 

ככלל, מסעיף 7(א) לחוק עולה כי, ימי חופשה שלא מנוצלים עד תום שנתיים לאחר השנה הקלנדרית בעדה ניתנו, נמחקים והעובד לא זכאי לכל תגמול בגינם.

כמו כן, סעיף 31 קובע כי התיישנות תביעה למימוש זכויות בהתאם לחוק הנה תוך שלוש שנים מהיווצרות הזכאות לימי חופשה.

עקב כל האמור לעיל, אנו ממליצים ללקוחותינו לבצע מעקב על ניצול ונבירת ימי החופשה של העובדים ברבעון האחרון של כל שנה, כחלק מהיערכות לתום שנת המס. זאת, בכדי ליידע את העובדים מבעוד מועד על יתרות עודפות המחייבות את יציאתם לחופשה.

 

הפסיקה החדשה שעושה סדר 

 

פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 42510-06-15 ו-ע"ע 53292-06-15 פיודרין נ' זיסמן, קבעה מנגנון חדש ופשוט לחישוב דמי פדיון החופשה המגיעים לעובד. 

לפי פסק הדין, מס' ימי החופשה שהעובד זכאי לפדיונם הנם הימים שנצברו לזכותו ב-3 השנים הקלנדריות טרם הפסקת עבודתו, בתוספת מה שנצבר לזכותו בשנת העזיבה (להלן: תקופת הצבירה), ובניכוי הימים שנוצלו על ידו בפועל בשנים אלו. חובת ההוכחה לגבי צבירה וניצול של ימי החופשה מוטלת על המעסיק.

במקרה פיודרין, נצברו לזכות העובד 67 ימים ונוצלו 37 ימים. על כן קבע בית הדין הארצי כי הוא זכאי לדמי פדיון חופשה בגין 30 ימים. 


פסיקה זו נסמכת על הוראות חוק חופשה שנתית שלעיל, ועל שתי הלכות שנוצרו בפסיקות קודמות:

 

ע"ע 324/05 אצ'ילדייב נ' עמישב: יצר הלכה לפיה העילה לתביעה נוצרת עם סיום יחסי העבודה, ולא עם צבירת ימי החופשה במהלך תקופת העבודה. על כן, עובד רשאי לתבוע פדיון ימי חופשה עד 3 שנים ממועד סיום עבודתו, עבור הימים שנכון למועד סיום עבודתו טרם מומשו- גם אם נצברו לפני יותר מ-3 שנים. 

 

ע"ע 547/06 כהן נ' אנויה: הוסיף כי עובד רשאי לתבוע פדיון חופשה גם בגין השנה השוטפת, בה סיים עבודתו, בנוסף ל-3 השנים הקלנדריות שקדמו לה.   

החידוש בפסיקה בעניין פיודרין הנו ההתייחסות לתקופת הצבירה כ"קופסה סגורה", על משקל "לכסף אין ריח": לא ניתן יהיה לטעון שהימים שלא נוצלו בתקופת הצבירה הנם ימים "ישנים" שמקורם בשנים קודמות, וההיפך- לא ניתן יהיה לתבוע פדיון חופשה בגין ימים שנצברו טרם תקופת הצבירה והועברו אליה כיוון שלא נוצלו. 

נזכיר כי מספר ימי החופשה שעובד יכול לצבור בכל שנה משתנה בהתאם לוותק במקום העבודה.