בית הדין האזורי לעבודה בחיפה קבע לאחרונה, כי ניכויי רשות, לרבות בגין הוצאות פרטיות של העובד, לא יפחיתו את השכר החייב בדמי ביטוח לאומי. זאת כחלק מפסיקה בב"ל 47947-02-20 אלביט מערכות נ' המוסד לביטוח לאומי.
התביעה הוגשה בעקבות ביקורת ניכויים שערך המוסד לתובעת, ובפרט - החלטתו לחייב את אלביט בדמי ביטוח על סכומים שקוזזו משכר העובדים בגין הסדר החכר (ליסינג) לרכבים, בתיווך ובסבסוד החברה.
במסגרת ההסדר חייבה התובעת את עובדיה בגין שימוש פרטי שהם עושים ברכב, בהיקף ובאופן שחורג מתנאי ההסדר. התובעת קיזזה רכיבים אלה משכר העובדים בערכי ברוטו בטענה שמדובר בהוצאה של החברה. ביטוח לאומי טען כי מדובר בהוצאה פרטית של העובד, ומשום כך התובעת צריכה לנכות את ההוצאות הפרטיות משכר העובדים בערכי נטו, כפי שנהוג לגבי כל הוצאה פרטית אחרת של העובד, למשל הלוואה שניתנה לו על ידי המעסיק. הפער הנ"ל יצר מצב בו דמי הביטוח הלאומי שולמו על שכר נמוך מהנדרש לעמדת המוסד.
תשלום דמי ביטוח לאומי על שכרו האמיתי והמלא של המבוטח נועד להבטיח שכל גימלה מחליפת שכר שתשולם לו מהמוסד (למשל מילואים, הורות, אבטלה או פגיעה בעבודה) תהיה בשיעור המרבי המגיע לו. לכן, בית הדין קיבל את טענת המוסד, כי התנהלות התובעת יכולה לפגוע מהותית בעובדיה בפן הסוציאלי-ביטוחי: ניכוי ההוצאות משכר הברוטו של העובד בחודש מסוים מביא לבסיס שכר נמוך יותר לצורך חישוב גימלאות אלו. למשל, יכול להיווצר מצב בו ינוכו אלפי שקלים משכרה של עובדת בחודשים שטרם חופשת לידה, ולכן גמלת ההורות שתשולם לה תקטן מהותית. בית המשפט הביע ספק אם עובדי התובעת ידעו על ההקטנה הזו בשכרם המבוטח, שהביאה לחישוב בחסר של זכויותיהם הסוציאליות, וקל וחומר שלא הסכימו לחישוב זה.
לסיכום, ברירת המחדל היא שניכויי רשות, לרבות בגין הוצאות פרטיות של העובד, יתבצעו בערכי נטו, כך שלא ישפיעו על גובה השכר החייב בדמי ביטוח לאומי. הדבר יאפשר לעובד לקבל גימלאות בהתאם לשכר עבודתו המלא, ללא השפעות "זרות" של גורמים שאינם קשורים ישירות לעבודתו.